לוגו וואטסאפ לבן1.png
  • gadywe

מה מאחד אותנו?

עודכן: 21 באוק׳ 2021



לפני כמה שנים יצאה פרסומת בדנמרק. בפרסומת משורטטים ריבועים על רצפה ולתוך הריבועים נכנסים אנשים לפי מעמד סוציו אקונומי, לפי איזור מגורים, לפי גזע ומין. לאחר שכל אדם עומד בקופסא שלו נכנס המנחה שמסביר שהוא ישאל מספר שאלות אישיות, ושעל כל אדם שהתשובה נכונה לגביו לצאת מהקופסה.


המשתתפים לחוצים ויש הרגשה שהשאלות יהיו על דעות פוליטיות או על השקפות פיננסיות בקיצור על מחלוקות. אבל להפתעת כולם השאלה הראשונה היתה – מי היה הליצן של הכיתה. כולם צוחקים בהקלה ונציגים מכל הריבועים יוצאים מהריבוע שלהם. כך ממשיך המנחה ושואל עוד ועוד שאלות אישיות שמראות שבסופו של דבר אנחנו יותר דומים אחד לשני משנראה לנו. ולכן כולנו צריכים להסתכל בטלוויזיה ה-TV2 Denmark... הניסוי המעניין הזה עשה בעוד מקומות בעולם ובכולם ראו שגם ראו שבסופו של דבר אם רוצים אפשר למצוא את המאחד בינינו.


האינסטינקט ההישרדותי של מציאת מי שדומה לי מובנת ונחקרה רבות. יש משהו בסיסי בצורך להרגיש שייך ולכן אם כשאני מגיע למקום חדש או פוגש אדם שאני לא מכיר, אם אני חילוני / דתי / חרדי, צבר / עולה חדש, גבר / אישה אני ישר מרגיש בנוח עם האדם שיש לו מחנה משותף הזהה לשלי.


במחקר שנעשה על ידי אדם המפטון, אמנדה פישר בויד וסוזאן ספרצ'ר, גילו שהתוצאות שונות לגמרי כשמקבלים מידע על האדם בטרם פוגשים אותו. לא משנה אם אני גבר או אישה דתי או חילוני ברגע שיש לי מידע מקדים על האדם, אני כבר מוצא את המשותף שיש לי איתו. ברוב המקרים אין לנו אפשרות לדעת יותר מידי על האנשים שעובדים איתנו מראש, הכי הרבה שאפשר לעשות זה להיכנס לפייסבוק של החברים למקום העבודה ולחפש תחומי עניין משותפים, וגם זה דיי מקריפ ולא ברור איך לשלב את זה בשיחה...


הדרך היחידה לקבל את המידע היא על ידי אינטרקציה ושיח בין העובדים. לא כולם טובים בסמול טוק, השיח הזה יכול להתחיל מוזר ויכולות להיות שתיקות מביכות, אבל רק כך אפשר לדעת שבעצם אנחנו אוהדים את אותה קבוצה, או ששנינו עברנו גירושין לאחרונה או שאנחנו צמחוניים/טבעוניים/קרניבורים. השיח הזה יוצר הזדהות וההזדהות יוצרת הרגשה של שייכות. אפשר למצוא תחומי עניין משותפים עם הרוב המוחלט של החברים לעבודה. וברגע שיש את הביחד הזה, סביבת העבודה הופכת לנעימה ומרגישים בנוח לפנות אחד לשני להצעת עזרה ולקבלת עזרה.


בימינו הבעיה הגדולה ביותר מבחינת יצירת קשרים היא שאין את המקום או הזמן לעשות את זה. זמן האיכות כשמחכים לפגישה כבר לא קיים. חלק גדול מהישיבות בזום והמסכים כבויים או מושתקים עד לתחילת הישיבה. בישיבות שעוד מתקיימות פנים, כולם יושבים עם הפלאפון עד לשנייה שהפגישה מתחילה, וחוזרים אליו ברגע שהיא מסתיימת. כך גם במטבחון. כל רגע פנוי הוא רגע שאפשר לנצל וכך לא מתקיימות השיחות הראשוניות והשתיקות המביכות ביחד.


בשלב מסוים בעבודה, בגלל שעובדים כל כך הרבה זמן ביחד, חוסר השיח מתקבע. אומרים בוקר טוב, זורקים איזה בדיחה פה ושם וזהו. מה שהיה הוא שיהיה. אלא אם יקרה משהו שפתאום יערער את המצב הקיים. בסופה של כמעט כל תעלומה נאמר לנו בהתלהבות בסוף שאנשים שמעולם לא פתחו את הפה בעבודה, הפכו להיות מרכז העניינים. שאנשים שלא מצאו את מקומם חברתית, פתאום פרחו. בתעלומות שלנו לכל אחד יש מידע אחר ולכן השיתוף פעולה הכרחי, רק ביחד אפשר להגיע לפתרון.


בשונה ממקום העבודה, ברוב התעלומות של התא האפור כל משתתף מקבל דף דמות מראש, כל משתתף יכול לחשוב על מה משתף בינו לבין הדמות, וחשוב שיעשה את זה. כי כל משתתף משחק דמות שנכתבה מראש ורק לו יש את המידע על הדמות הזאת.


הקושי ביצירת שיחה לא קיים כי כל המשתתפים הם דמויות וכולם חייבים לדברר אחד את השני כדי לקבל את כל התשובות. בזמן הקורונה הפעילויות שלנו היו בעיקר בזום ולכל פעילות נפתחה קבוצה וואטספ ייעודית לתעלומה עם החברה/משפחה. בתחילת הדרך חשבנו לסגור את הקבוצות בתום הפעילות אך התברר לנו שהקבוצות האלה הפכו להיות הקבוצה של החפירות של המשרד. כמובן שיצאנו מהקבוצות ואיחלנו לעובדים בהצלחה בהמשך.


הצורך בשייכות ובמציאת תחומי עניין משותפים עם החברים לעבודה הם קריטיים, אך העומס והמשימות וחיי היום יום מרגילים אותנו למציאות שבה המושג חבר למקום העבודה הוא ריק מתוכן. תנו לנו בתא האפור להיכנס למקום הזה לדאוג לשיח בין העובדים ושכולם ירגישו שייכים.


לינק לפרסומת:

https://www.youtube.com/watch?v=jD8tjhVO1Tc&t=1s

0 צפיות