ולא נותר אף אחד / ביקורת ספר

הספר המושלם.

הספר הזה לא יוצא לי מהראש. זו לא הפעם הראשונה שאני קורא אותו, כמובן, אבל עבר מספיק זמן כדי שאשכח את הפתרון. משום מה הפעם נראה לי שאני לא אשכח אותו יותר. בעיקר כי מאז שסיימתי אותו (וזו קריאה מהירה, אפשר לסיים אותו ביומיים) אני לא מפסיק לחפור בו. שמעתי פודקאסט של שני פרקים שמנתח אותו, ראיתי את המיני סדרה שעשו על בסיסו 2015 והכרחתי את אשתי לקרוא אותו (היא אהבה, בטח אהבה). גבירותי ורבותי, נא להכיר –

"ולא נותר אף אחד" מאת אגתה כריסטי

העלילה, בקצרה – 10 אנשים מגיעים לאי קטן ומנותק מהיבשה, ולאחר שהם שומעים הקלטה שמאשימה כל אחד מהם ברצח, הם מתחילים למות אחד אחרי השני.

יש הרבה מאוד דברים שהיתי רוצה להגיד על הספר הזה אבל אני לא יכול כי זה יספיילר אותו, אבל יש שתי נקודות שהן די בטוחות:

1. כבר בשם של הספר יש סיפור. הספר יצא בשנת 1939 תחת השם "עשרה כושים קטנים" כשם שיר ילדים מוכר שהיה קיים באותה התקופה. כשהספר הופץ באמריקה כבר שונה שמו ל"ולא נותר אף אחד" (שם היו כבר אז יותר רגישים לעניין) ושיר הילדים שסביבו בנוי הספר שונה ל"עשרה חיילים קטנים". באירופה, לעומת זאת, לא ראו שום סיבה לשנות את זה, וכשכן, בשנות ה80, משום מה ההחלטה הייתה לשנות ל"עשרה אינדיאנים קטנים". ככה זה בריטים, משתחררים מהקולוניאליזם אבל לאט לאט.

2. זו אמנם לא אמירה אובייקטיבית, אבל בעיני זהו ספרה הטוב ביותר של אגתה כריסטי. עובדתית, זהו הספר הנמכר ביותר שלה, ואחד הספרים הנמכרים בעולם בכל הזמנים – יותר מ100 מיליון עותקים. לא רע לספר של 250 עמודים.

מה שהופך את הקריאה לכל כך מענגת היא העובדה שכקורא, אתה כל רגע חושד במישהו אחר, אתה נע בין תחושות עזות של "טוב, זה לא יכול להיות הוא, זה יהיה פשוט מדי", ל"אם זו היא אז זה ספר גרוע", ל"רגע, אבל זה לא יכול להיות, אם הוא מת, אז איך...", ובסופו של דבר ל"די! לא נכון! גאוני!!!"

"ולא נותר אף אחד", כמו שניתן להבין משמו, הוא לא ספר אופטימי. הוא די אפל, ועוסק בנפש האדם האשמה והמיוסרת. הספר בוחן את גבולות המושג "רצח" – האם רוצח הוא רק מי שנטל חיים של אדם אחר באופן אקטיבי? ואם מישהו מת בגלל שמישהו אחר *לא* עשה משהו, האם הוא גם רוצח? זה ספר שנמצא על התפר שבין החוק לבין הצדק, וזה הופך אותו לפילוסופי ומבריק.

מה שכן, האפלה שלו הייתה עד לא מזמן קשה מדי לצריכה בציבור. כבר ב1943, כשאגתה כריסטי עצמה עיבדה את הספר למחזה, היא שינתה את הסוף כדי שיהיה יותר אופטימי, כנראה בגלל שבאמצע מלחמת העולם השניה זה מה שהקהל היה צריך, ורק ב1989 יצאה גירסה קולנועית רוסית שהייתה נאמנה לספר. כל העיבודים האחרים, והיו הרבה, התבססו על המחזה עם הסוף הטוב.

ב2015 יצאה סוף סוף מיני סדרה בבי.בי.סי אשר התבססה על הספר, ובה צפיתי ממש השבוע. היא טובה מאוד.

שורה תחתונה: אם לא קראתם, רוצו לקרוא. אם קראתם ועבר מספיק זמן, רוצו לקרוא שוב. ספר מושלם.